רשימו :::: הרבי מקרן הרחוב - סיפורים מופלאים על ר' שלמה קרליבך

בָּאוּלָם הַגָּדוֹל שֶׁבּוֹ הִתְקַיֵּם כֶּנֶס יַהֲלוֹמָנִים בְּמַנְהֶטֶן שֶׁבִּנְיוּ יוֹרְק, הוּרְמָה אֶצְבַּע לָאֲוִיר. רַבִּי שְׁלֹמֹה קַרְלִיבָּךְ, שֶׁהֻזְמַן לְהַנְעִים אֶת זְמַנּוֹ שֶׁל הַקָּהָל בְּנִגּוּן וּבְסִפּוּר, עָמַד עַל הַבָּמָה וְאָמַר: "כֵּן, בְּבַקָּשָׁה, מָה רָצִיתָ לִשְׁאֹל?"
"עַל מָה בְּדִיּוּק אַתָּה מְדַבֵּר?" אָמַר הַשּׁוֹאֵל בְּכַעַס, "כֻּלָּם כָּאן יוֹדְעִים בְּמָה אַתָּה עוֹסֵק. לִטְעֹן שֶׁאַתָּה מֻמְחֶה לְיַהֲלוֹמִים? אֲנִי מֻכְרָח לוֹמַר, זֹאת נִרְאֵית לִי מַמָּשׁ חֻצְפָּה, אַתָּה מְנַסֶּה לַעֲשׂוֹת מֵאִתָּנוּ צְחוֹק?"
שְׁמוֹ שֶׁל הַשּׁוֹאֵל הָיָה יַעֲקֹב. הוּא הָיָה יַהֲלוֹמָן מַצְלִיחַ. שָׁנִים רַבּוֹת עָסַק בִּקְנִיָּה וּבִמְכִירָה שֶׁל הָאֲבָנִים הַטּוֹבוֹת. בִּזְכוּת כִּשָּׁרוֹן שֶׁבֹּרַךְ בּוֹ מִשָּׁמַיִם, בִּזְכוּת עַיִן טוֹבָה וּמִקְצוֹעִית, וּבִזְכוּת הַיֶּדַע הָרַב וְהַנִּסָּיוֹן שֶׁצָּבַר עִם הַשָּׁנִים, יָדַע יַעֲקֹב תָּמִיד לְהַבְחִין בְּאֶבֶן טוֹבָה שֶׁכְּדַאי לְהַשְׁקִיעַ בָּהּ. קָרָה לֹא פַּעַם שֶׁאֲחֵרִים חָשְׁבוּ שֶׁאֶבֶן מְסֻיֶּמֶת פְּגוּמָה וְאֵינֶנָּה בַּעֲלַת עֵרֶךְ וְאִלּוּ יַעֲקֹב הֵבִין שֶׁנִּקּוּי וְלִטּוּשׁ נָכוֹן יוֹכִיחוּ כִּי הִיא מְיֻחֶדֶת מְאֹד. בְּדֶרֶךְ כְּלָל הוּא לֹא טָעָה.
הַשְּׁאֵלָה הַכְּעוּסָה שֶׁל יַעֲקֹב הָיְתָה שְׁאֵלָתוֹ הַשְּׁנִיָּה בְּאוֹתוֹ הָעֶרֶב. כַּמָּה דַּקּוֹת קֹדֶם לָכֵן הוּא הִתְפָּרֵץ אֶל דִּבְרֵי רַבִּי שְׁלֹמֹה, שֶׁסִּפֵּר לַקָּהָל עַל אֲנָשִׁים שׁוֹנִים וּמְשֻׁנִּים שֶׁפָּגַשׁ בְּחַיָּיו. רַבִּי שְׁלֹמֹה הִזְכִּיר שָׁכֵן עָנִי מָרוּד שֶׁהוּא פּוֹגֵשׁ מִדֵּי פַּעַם וּמְשׂוֹחֵחַ אִתּוֹ, אָדָם חוֹלֶה מְאֹד שֶׁשּׁוֹכֵב בְּבֵית חוֹלִים בִּמְדִינָה מְרֻחֶקֶת וְשֶׁלִּפְנֵי שָׁבוּעַ הוּא בְּדִיּוּק חָזַר מִבִּקּוּר אֶצְלוֹ, וְנַעַר אוֹבֵד וּמְחַפֵּשׂ דֶּרֶךְ, שֶׁגָּדַל בְּבַיִת קְשֵׁה יוֹם וְהֵחֵל לְבַקֵּר בְּבֵית הַכְּנֶסֶת שֶׁלּוֹ לָאַחֲרוֹנָה. הוּא הִזְכִּיר בִּדְבָרָיו שִׂיחָה שֶׁהָיְתָה לוֹ בְּדִיּוּק בְּאוֹתוֹ בֹּקֶר עִם קַבְּצָן שִׁכּוֹר שֶׁפָּגַשׁ בָּרְחוֹב, וְשִׁתֵּף אֶת הַקָּהָל הַמְרֻתָּק גַּם בִּדְבָרִים חֲכָמִים שֶׁאָמַר לוֹ לִפְנֵי יוֹמַיִם אָדָם חֲסַר בַּיִת שֶׁנִּתְקַל בּוֹ בְּמִקְרֶה כְּשֶׁהָלַךְ בַּדֶּרֶךְ. יַעֲקֹב הִפְסִיק אֶת רַבִּי שְׁלֹמֹה מִדְּבָרָיו וְאָמַר: "אֲנִי מֻכְרָח לְבָרֵר. אֲנִי מֵבִין שֶׁאַתָּה עוֹסֵק בְּמוּסִיקָה וְגַם בְּעִנְיָנִים שֶׁל תּוֹרָה וְלִמּוּד, אֲבָל אֲנִי לֹא יָכֹל לְהָבִין בִּשְׁבִיל מָה לְךָ קֶשֶׁר עִם כָּל מִינֵי אֲנָשִׁים מְשֻׁנִּים. לָמָּה אַתָּה מִתְחַבֵּר עִם מִסְכְּנִים, חוֹלִים, מוּזָרִים וּמְשֻׁגָּעִים? תִּסְלַח לִי, אֲבָל זֶה קְצָת מוּזָר, לֹא מַתְאִים לְאִישׁ כָּמוֹךָ. בִּשְׁבִיל מָה אַתָּה צָרִיךְ אֶת זֶה?"
הָאֲנָשִׁים שֶׁיָּשְׁבוּ בַּקָּהָל זָזוּ בִּמְקוֹמוֹתֵיהֶם בִּמְבוּכָה. הָיוּ בֵּינֵיהֶם שֶׁנָּעֲצוּ בְּיַעֲקֹב מַבָּטִים שֶׁל תּוֹכָחָה. אוּלַי הָיוּ שָׁם אֲנָשִׁים נוֹסָפִים שֶׁהַשְּׁאֵלָה שֶׁל יַעֲקֹב נִקְּרָה בְּרֹאשָׁם, אֲבָל אַף אֶחָד לֹא חָשַׁב לְהָעֵז וְלִשְׁאֹל. לְעֻמַּת פְּנֵיהֶם הַנִּרְגָּזִים שֶׁל הַיּוֹשְׁבִים בַּקָּהָל, פָּנָיו שֶׁל רַבִּי שְׁלֹמֹה עָטוּ חִיּוּךְ מֵאִיר וְהוּא הִזְדָּרֵז לַעֲנוֹת. אֶת תְּשׁוּבָתוֹ הוּא פָּתַח בִּשְׁאֵלָה: "אֲנִי מֵבִין שֶׁיּוֹשְׁבִים כָּאן בַּקָּהָל מֻמְחִים רַבִּים וּגְדוֹלִים לְיַהֲלוֹמִים וּלְתַכְשִׁיטִים, נָכוֹן?"
הַקָּהָל עָנָה בְּהִנְהוּן שֶׁל הַסְכָּמָה.
גַּם יַעֲקֹב הִנְהֵן. יַעֲקֹב הֶחֱשִׁיב מְאֹד אֶת הַמִּקְצוֹעַ שֶׁעָסַק בּוֹ. הוּא תָּמִיד שָׂמַח לָדַעַת שֶׁאֲחֵרִים מַעֲרִיכִים גַּם הֵם אֶת כִּשְׁרוֹנוֹ וְאֶת נִסְיוֹנוֹ.
"וּבְכֵן", רַבִּי שְׁלֹמֹה קַרְלִיבָּךְ הִמְשִׁיךְ לְהַסְבִּיר, "גַּם אֲנִי מֻמְחֶה גָּדוֹל לְיַהֲלוֹמִים".
בַּקָּהָל נִשְׁמְעוּ קְרִיאוֹת שֶׁל פְּלִיאָה וְהַפְתָּעָה. מָה זֹאת אוֹמֶרֶת? רַבִּי שְׁלֹמֹה קַרְלִיבָּךְ רָכַשׁ לוֹ מִקְצוֹעַ חָדָשׁ? לֹא יָדַעְנוּ!
אֲבָל יַעֲקֹב הִרְגִּישׁ שֶׁהוּא מַתְחִיל לְהִתְרַגֵּז. מָה פִּתְאֹם, הוּא חָשַׁב לְעַצְמוֹ, מָה פִּתְאֹם לוֹקֵחַ לוֹ הָאָדָם הַזֶּה שֶׁעוֹמֵד כָּאן עַל הַבָּמָה, תְּאָרִים שֶׁאֵינָם מַגִּיעִים לוֹ? מִמָּתַי הוּא מֵבִין בַּאֲבָנִים יְקָרוֹת? הוּא יוֹדֵעַ בִּכְלָל כַּמָּה רְצִינִי וּמְסֻבָּך הַמִּקְצוֹעַ הַזֶּה? הוּא יוֹדֵעַ כַּמָּה נִסָּיוֹן צָרִיךְ כְּדֵי לִהְיוֹת מֻמְחֶה? כַּמָּה שָׁנִים שֶׁל עֲבוֹדָה, כַּמָּה הֲבָנָה, הִשְׁתַּדְּלוּת, רִכּוּז, תְּבוּנָה, זְהִירוּת, עֲדִינוּת וְהַשְׁקָעָה צָרִיךְ כְּדֵי לְהַצְלִיחַ? מָה הוּא חוֹשֵׁב, שֶׁהוּא יָכֹל פָּשׁוּט לַעֲמֹד כָּאן עַל הַבָּמָה וּלְהַכְרִיז עַל עַצְמוֹ שֶׁהוּא מֻמְחֶה לְיַהֲלוֹמִים וַאֲנַחְנוּ נַאֲמִין לוֹ? וּמָה בִּכְלָל הַקֶּשֶׁר לַשְּׁאֵלָה שֶׁאֲנִי שָׁאַלְתִּי אוֹתוֹ?
מִכֵּיוָן שֶׁרַק לִפְנֵי רֶגַע הוּא כְּבָר הִתְפָּרֵץ בִּשְׁאֵלָה, הֶחְלִיט יַעֲקֹב לִנְהֹג הַפַּעַם בְּנִימוּס אַךְ בְּתַקִּיפוּת, שֶׁכֵּן לֹא הָיְתָה לוֹ כַּוָּנָה לְהַנִּיחַ לָאוֹרֵחַ לְהוֹלִיךְ שׁוֹלָל אֶת הַצִּבּוּר. הוּא הֵרִים אֶת אֶצְבָּעוֹ וְאָז שׁוּב פָּסַק רַבִּי שְׁלֹמֹה מִדְּבָרָיו וְהִתְעַנְיֵן בִּרְצוֹנוֹ שֶׁל יַעֲקֹב.
גַּם לְאַחַר שֶׁהֵטִיחַ בּוֹ יַעֲקֹב אֶת הַהַאֲשָׁמוֹת עַל כָּךְ שֶׁהוּא קוֹשֵׁר לְעַצְמוֹ כְּתָרִים לֹא לוֹ וּמִתְהַדֵּר בִּתְאָרִים שֶׁאֵינוֹ רָאוּי לָהֶם, לֹא מָשׁ הַחִיּוּךְ מִפָּנָיו שֶׁל רַבִּי שְׁלֹמֹה. הוּא הִמְשִׁיךְ לַעֲנוֹת בְּנַחַת. "אֲנִי יוֹדֵעַ", הִמְשִׁיךְ רַבִּי שְׁלֹמֹה לוֹמַר, "שֶׁגַּם הַיַּהֲלוֹם הַיָּפֶה בְּיוֹתֵר לֹא נִרְאֶה כָּךְ בַּהַתְחָלָה. כְּשֶׁהַיַּהֲלוֹם הוּא גָּלְמִי, מִיָּד אַחֲרֵי שֶׁחָצְבוּ אוֹתוֹ מִתַּחַת לַאֲדָמָה, צָרִיךְ הַרְבֵּה תְּשׂוּמֶת לֵב וּזְהִירוּת כְּדֵי לָדַעַת כַּמָּה בְּדִיּוּק הוּא שָׁוֶה". הַנּוֹכְחִים הִנְהֲנוּ בְּמֶרֶץ. אָכֵן, רַבִּי שְׁלֹמֹה מַתְחִיל לְגַלּוֹת מֻמְחִיּוּת… אֲבָל אָז שָׁאַל רַבִּי שְׁלֹמֹה: "נוּ, אָז קָרָה לָכֶם פַּעַם שֶׁזְּרַקְתֶּם בְּטָעוּת יַהֲלוֹם גָּלְמִי שֶׁשָּׁוֶה מִילְיוֹן דּוֹלָר?"
כְּעֵת כְּבָר לֹא יָכְלוּ הַיּוֹשְׁבִים בַּקָּהָל לִכְבֹּשׁ אֶת צְחוֹקָם. "הִשְׁתַּגַּעְתָּ?" עָנוּ לוֹ, וְיַעֲקֹב חָשַׁב לְעַצְמוֹ: נוּ, בֶּאֱמֶת, מֻמְחֶה לְיַהֲלוֹמִים אֲפִלּוּ לֹא הָיָה מַעֲלֶה עַל דַּעְתּוֹ דָּבָר כָּזֶה.

איור מתוך יהלום

רַבִּי שְׁלֹמֹה הִמְשִׁיךְ: "גַּם אֲנִי, חֲבֵרִים מְתוּקִים, לֹא מוּכָן לְהַשְׁלִיך לַפַּח יַהֲלוֹמִים יְקָרִים. אֲנִי הוֹלֵךְ בָּעוֹלָם, וּסְבִיבִי אֲנִי רוֹאֶה אֶת הַיַּהֲלוֹמִים הַיְקָרִים בְּיוֹתֵר בַּתֵּבֵל מְהַלְּכִים סְבִיבִי. יֵשׁ בֵּינֵיהֶם כָּאֵלֶּה שֶׁצָּרִיךְ לְהָרִים, לְהוֹצִיא הַחוּצָה מֵהַבֹּץ, לְנַקּוֹת וּלְלַטֵּשׁ, אֲבָל אַחֲרֵי שֶׁמַּשְׁקִיעִים וּבֶאֱמֶת עוֹשִׂים אֶת כָּל זֶה, מְגַלִּים שֶׁהַיַּהֲלוֹמִים הָאֵלֶּה מְאִירִים כָּל כָּךְ. אֵלֶּה הֵן הָאֲבָנִים הַטּוֹבוֹת, הַמַּרְגָּלִיּוֹת הַיְקָרוֹת בְּיוֹתֵר, הַטְּהוֹרוֹת בְּיוֹתֵר, הַזַּכּוֹת בְּיוֹתֵר, הַמֻּשְׁלָמוֹת בְּיוֹתֵר שֶׁאֶפְשָׁר לִמְצֹא. הַדָּבָר שֶׁחָשׁוּב בְּיוֹתֵר לִזְכֹּר בַּחַיִּים הוּא שֶׁכָּל אָדָם הוּא יַהֲלוֹם".
כְּשֶׁהִסְתַּיֵּם הַכֶּנֶס יָצָא יַעֲקֹב אֶל הָרְחוֹב כְּדֵי לָלֶכֶת אֶל מִגְרַשׁ הַחֲנִיָּה שֶׁבּוֹ הִשְׁאִיר אֶת מְכוֹנִית הַפְּאֵר שֶׁלּוֹ. הוּא צָעַד בִּמְהִירוּת וּפִתְאֹם כִּמְעַט נָפַל כְּשֶׁנִּתְקַל בְּמַשֶּׁהוּ עָטוּף בְּבַד אָפֹר. זֹאת הָיְתָה רַגְלוֹ שֶׁל קַבְּצָן שֶׁיָּשַׁב שָׁם עַל הַמִּדְרָכָה. "סְלִיחָה", יַעֲקֹב הִתְנַצֵּל, "לֹא הִבְחַנְתִּי בְּךָ". הוּא הוֹצִיא אֶת אַרְנָקוֹ מִכִּיסוֹ, שָׁלַף מִשָּׁם שְׁטַר כֶּסֶף נָאֶה וְנָתַן בִּידֵי הַקַּבְּצָן.